מה הוא משפט מנהלי?

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

מהותו של המשפט המנהלי היא העיסוק ביחסים שבין רשויות המדינה לבין האזרח הפרטי, בין הרשויות ובין הציבור בכללותו ואף בין הרשויות לבין עצמן. למעשה המשפט המנהלי הוא בחינה משפטית של המנהל הציבורי, כאשר מנהל ציבורי הן אותן רשויות ואותם גופים הנותנים שירותים מטעם המדינה.

נהוג לסווג את סוגי הרשויות המנהליות לארבעה סוגים:

  1. רשויות השלטון המרכזי– אלו למעשה רשויות המהוות את משרדי הממשלה השונים ושלוחותיהם- למשל המשטרה ושב"ס כשלוחותיו של המשרד לביטחון פנים, צה"ל כשלוחתו של משרד הביטחון וכו'
  2. רשויות מטעם השלטון המקומי– רשויות מקומיות, עיריות, מועצות מקומיות.
  3. תאגידים סטאטוטוריים אשר הוקמו מכוח חקיקה– למשל רשות שדות התעופה, הרשות לבטיחות בדרכים, רשות השידור, המועצה להשכלה גבוהה וכו'.
  4. גופים ציבוריים במהותם– קרי גופים פרטיים שבחלוף הזמן החלו ממלאים תפקידים ציבוריים במהותם ואף זוכים למימון המדינה (למשל חברות תחבורה ציבוריות גדולות כדוגמת "דן" ו"אגד", אוניברסיטאות ומכללות, חברה קדישא, הבורסה לניירות ערך, קופות חולים ובתי חולים וכו').

פעילותן של הרשויות נבחנת לרוב בהתאם לפרמטרים הבאים:

  1. סמכות הרשות לפעול כפי שפעלה– בניגוד לדין הפלילי למשל, אשר קובע מה אסור לציבור לעשות (כאשר כל מה שאינו מוגדר כאסור הוא בגדר מותר), המשפט המנהלי (באמצעות חקיקה ותקנות משנה לחקיקה) מגדיר לרשויות כיצד מותר להן לפעול וכל מה שאינו מוגדר במפורש כמותר הרי שהוא אסור לרשות. הרשות המנהלית רשאית לפעול אך ורק בהתאם לסמכויות שהוקנו לה באופן מפורש בחוק ו/או בתקנות וכל פעולה החורגת מהללו תהווה חריגה מסמכות אשר תבסס עילה לפסילת הפעולה ו/או ההחלטה של הרשות.
  1. הפעלת שיקול הדעת של הרשות– חובתה של הרשות לפעול בהתאם לסמכויותיה אינה עומדת לבדה. על הרשות להפעיל שיקול דעת ראוי בהפעלת סמכויותיה ועל אף שייתכן כי החלטה/פעולה של הרשות נעשתה בהתאם לסמכותה בדין, היעדר הפעלת שיקול דעת ראוי מצד הרשות יביא לביטולה של ההחלטה/פעולה  ו/או לחיובה של הרשות לממשן בדרך חלופית וראויה יותר. בהקשר זה, פרשנותו (באופן כולל ורחב) של הביטוי "שיקול דעת ראוי" משמעותו התחשבות בכל נסיבות המקרה, שקילת שיקולים ראויים ונטולי אינטרסים זרים, קבלת החלטה ו/או ביצוע פעולה/הימנעות מביצוע פעולה באופן שיצמצם ככל הניתן פגיעה שלא לצורך וכו'.
  2. תקינות ההליך– כאמור, רשות מנהלית מחוייבת לפעול בהתאם לסמכותה ובשיקול דעת, אך בנוסף חייבת שגם דרך ביצוע פעולותיה והחלטותיה תתקיים באופן ראוי ותקין מבחינה מנהלית. לא די בכך שהמעשה הסופי יהיה במסגרת סמכותה של הרשות וכי תוצאתו הסופית אף תהיה שקולה וראויה, אלא חובה על הרשות שגם הדרך למימוש ההחלטה ולביצוע הפעולה יהיו תקינות מבחינה מנהלית ויקיימו את העקרונות הכלליים של המשפט המנהלי. ולצורך הדוגמא: בסמכותה של רשות מנהלית להוציא שירותים מסויימים למקורות חיצוניים ואותה רשות אף מפעילה שיקול דעתה ומתוך רצון להעביר את אותם שירותים לגורם שייגבה את הסכום הנמוך ביותר מחליטה הרשות להעביר את השירות לגורם שהסכים לספק את השירות במחיר מוזל, אלא מה? רשות מנהלית אשר מעוניינת להוציא שירותים לגורם חוץ, לאור היותה רשות ציבורית, מחוייבת לקיים מכרז על מנת שכל גורם רלוונטי יוכל להציע עצמו כמי שיקבל על עצמו לספק את אותם שירותים מטעם הרשות. היעדרו של מכרז ובחירה בגורם כלשהו אך בשל היותו זול לטעמה של הרשות, אינה התנהלות מנהלית תקינה ולמרות שהחלטתה של הרשות היא בגדר סמכויותיה ועל אף שלכאורה הפעילה שיקול דעתה.

על מנת לבחון את קיומם של התנאים האמורים, פיתח המשפט המנהלי כללים ועקרונות לפיקוח על הרשויות הציבוריות. בין הגורמים המפקחים ניתן למנות את מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה וועדות חקירה. בנוסף, בהיותן של הרשויות המנהליות כאלה אשר מהות קיומן היא פעילות ציבורית, הרי שלציבור המזהה התנהלות מנהלית לא תקינה פתוחה הדרך לערכאות שיפוטיות אשר למעשה משמשות כגורם המפקח אשר בסמכותו לא רק לקבוע כי התקיימו הפרות מצד הרשות ולחייבה לתקן את המצב (לרבות קביעה כי החלטותיה של הרשות בטלות), אלא לקבוע קביעות אופרטיביות בנוגע להתנהלות של הרשות ואף לנקוט כלפי הרשות וגורמים בה בסנקציות בגין אותה התנהלות. וכך, הפיקוח על הרשויות המנהלתיות מתבצע ברובו על ידי בג"צ ועל בית המשפט המחוזיים ביושבם כבתי משפט לעניינים מנהליים, הדנים בעתירות שמוגשות על ידי הציבור (בין שעל ידי גורמים פרטיים שנפגעו באופן ישיר מהחלטת הרשות ובין שעל ידי גופים ועמותות אשר לא נפגעו באופן ישיר אך לאור הפגיעה הכללית שנגרמת מהחלטת הרשות קונים לעצמם אותם גופים מעמד בפני בית המשפט בהיותם "עותרים ציבוריים").

מה בין עתירה לבג"צ ועתירה מינהלית?

עד שנת 2000 הרשת השופטת היחידה שהייתה מוסמכת לדון בעתירות כנגד רשויות מנהליות הייתה בית המשפט העליון ביושבו כבית הדין הגבוה לצדק (בג"צ). בג"צ במהותו הינו ערכאה שיפוטית אשר במהותה דנה אך ורק בהליכים בעלי אופי והשפעה ציבורית נרחבת ולא בעניינו של הפרט (וכאמור, אף אם מפעולה של רשות מנהלית נגרמה פגיעה לאדם ספציפי והוא זה שעותר כנגד אותה פעולה או החלטה, הרי שלאור העובדה כי מדובר ברשות מנהלית אשר לכאורה גרמה לפגיעה בכך שהפרה את חובותיה אזי שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי).

בשנת 2000 חל שינוי במצב עת חוקק חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000. חוק זה מעניק לבתי המשפט המחוזיים סמכות לתפקד כ"בתי משפט לעניינים מנהליים" ולדון בהליכים מנהליים כנגד הרשויות המנהליות בדומה לבג"צ ובכפוף לרשימת מקרים שקבועה בתוספת לחוק (בשאר המקרים הסמכות נותרה בידי בג"צ).

לאור העובדה שבתי המשפט המחוזיים הם ערכאה נמוכה מבית המשפט העליון, וכי רשימת המקרים בהם הוסמכו לדון הינה מצומצמת יחסית, זכו בתי משפט אלה לכינוי "בג"צ קטן". על החלטה של בית משפט לעניינים מנהליים ניתן להגיש ערעור אשר ידון בבית המשפט העליון.

עתירה לבג"צ

כפי שצויין, בג"צ הוא למעשה בית המשפט העליון ביושבו כבית משפט גבוה לצדק אשר סמכותו מוקנית לו מכוח סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה. לבג"צ נתונה הסמכות הבלעדית לדון במקרים אשר לאף בית משפט אחר אין את הסמכות לדון בהם (סמכות שיורית). ויובהר, לבג"צ נתונה הסמכות לדון גם בעניינים אשר בתי משפט אחרים מוסמכים לדון בהם, לרבות בתי משפט לעניינים מנהליים (כלומר בג"צ מכיל בתוכו את סמכויות בתי המשפט האחרים וכן מחזיק בסמכויות בלעדיות לדון במקרים שלבתי המשפט האחרים אין סמכות). לאור האמור נוצר מצב של כפל סמכויות בין בג"צ ובין בתי המשפט המחוזיים בכל הנוגע לדיון בעתירות מנהליות. הדבר יצר מצב בו למרות קיומה של סמכות שיפוטית לבתי המשפט המחוזיים, ניתן היה עדיין לעתור באותם עניינים לבג"צ. בנסיבות הללו, קבע בג"צ שככלל הוא לא ידון בהליכים שמצויים בסמכותו של בית משפט אחר מבלי שהוצגה לכך הצדקה מיוחדת (ולמעט כמובן בכל הנוגע לערעור על החלטת בית משפט מנהלי).

כפי שצויין, בהמשך לחיקוק חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, נערכו הבחנה והבדלה במקרים בגינם ניתן יהיה לפנות לעתירה מנהלית בבית המשפט המחוזי (ביושבו כבית משפט לעניינים מנהליים) ובין המקרים בגינם ניתן יהיה לפנות בעתירה לבג"צ.

המקרים בהם על פי רוב תוגש עתירה לבג"צ הינם בעניינים הנוגעים על פי רוב להחלטות אשר השפעתן רחבה וחלה על כלל הציבור ברמה הלאומית, למשל: החלטות ממשלה ו/או משרדי ממשלה, החלטות הכנסת, חקיקה, החלטות שרים ולרבות מינויים, עתירות כנגד הצבא והחלטותיו, עתירות כנגד החלטות ועדת הבחירות וכו'.

במסגרת סמכויותיו של בג"צ לתת צווים על שחרור אנשים שנעצרו או נאסרו שלא כדין; לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין – להימנע מלפעול; לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין – למעט בתי משפט שחוק יסוד: השפיטה דן בהם ולמעט בתי דין דתיים – לדון בענין פלוני או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני, ולבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה שלא כדין; לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם;

עתירה מנהלית

סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, קובע שורה של מקרים בהם סמכות השיפוט נתונה לבתי המשפט המחוזיים ביושבם כבתי משפט לעניינים מנהליים. סעיף 5(1) קובע את הסמכות לדון בעתירה מנהלית כנגד הרשות וכן מתן צווים לרשות או סעדים כנגדה תוך שמפנה תוספת הראשונה לחוק אשר בה מצויינים כלל הנושאים בגינם ניתן לעתור כנגד הרשות (לדוגמא: עתירות כנגד החלטות של העיריות, עתירות בגין חופש המידע, עתירות בענייני מכרזים, ענייני תכנון ובנייה ועוד). סעיף 5(2) לחוק קובע את הסמכות לדון בערעורים מנהליים בהתאם לנושאים המנויים בתוספת השנייה לחוק, וסעיף 5(3) קובע את סמכותם של בתי המשפט לעניינם מנהליים לדון בתובענות מנהליות (כלומר הגשת תביעות לפיצויים כנגד הרשות בהתאם לנושאים המנויים בתוספת השלישית לחוק- תובענה שעילתה במכרז וכן תובענה בהתאם לסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות עילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר).

כאמור, עיקרן של העתירות המנהליות הינו בתחום הנוגע להתנהלות המנהלית של הרשויות המקומיות ובהחלטות אשר השפעתן הינה ברמה המקומית-אישית.

אופיו של הליך מנהלי ואופן התנהלותו

עתירות מנהליות/בג"צ מתנהלות בדרך שונה מהליכי משפט אחרים (פלילי ו/או אזרחי). מרגע שהוגשה עתירה/בקשה למתן צו לרשות ואשר אליה צורפו תצהירים נדרשים וכלל הראיות מטעם העותר/ת, ככל שקבע בית המשפט הרלוונטי כי יש לקבל את עמדתו של הצד השני תינתן לזה האפשרות להגיש תשובתו לעתירה בצירוף תצהירים מטעמו וכן כל הראיות הרלוונטיות לעניין מטעמו. ההליך המנהלי מתאפיין בהיותו הליך מהיר וקצר, אשר על פי רוב לא יתקיימו במסגרתו חקירות נגדיות של עדי הצדדים ומצהיריהם, אלא בית המשפט בוחן את הסוגייה הציבורית העומדת על הפרק ולאחר דיון קצר בו שומע את הצדדים מגיע לכלל החלטה בעניין.

 

משרדנו מתמחה בייצוג לקוחות בעניינים מנהליים שונים אל מול הרשויות הכפופות למשפט המנהלי (בין שמטעם השלטון המרכזי, בין שמטעם השלטון המקומי, בין שמדובר בתאגידים שהוקמו מכוח חוק ובין גופים ציבוריים במהותם) במגוון סוגיות הנוגעות לתחומי ההתמחות של המשרד, תוך מתן ליווי מקצועי צמוד, שקיפות מלאה וזמינות מירבית ללקוחות.   

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
Call Now Button